"כימותרפיה משפחתית"

נכתב ב27.08.19

שבן המשפחה מקבל כימותרפיה, כל המשפחה מקבלת כימותרפיה.

אשפוז במחלקה המטואונקולוגית...

מהתחלה אדם נכנס למחלקה לחודש- חודש וחצי במקרה הטוב.

חודש של אשפוז...

חודש של בידוד...

חודש מהחיים של כל המשפחה...

החיים מתרכזים סביב שעות כימו,

תוצאות הבדיקות,

מנות דם,

תופעות לווי של כימו.

קפיצות ונפילות של מצבי הרוח...

שאדם מקבל הורמונים- הוא ב"חי", בסבבה, בצבירת נוזלים, עליה במשקל, נדודי שינה.

ובהפסקת ההורמונים- ירידה במצבי הרוח, במוטיבציה, עצבים, מיסקנות, רצון תמידי של "צומי..."

וככה קופצת כל המשפחה, בני זוג, ילדים, הורים...

כל החיים מתנהלים סביב אשפוז כימותרפיה...

ועולה ההרגשה, שחומר עוצר חיים נכנס לוריד של משפחה כולה.

מוצאי כוחות...

מוצאי שמחת חיים...

מוציא יצירתיות...

מוציא חיות מהגוף המשפחתי, מאושר ושמח בעבר.

ומשאיר אינסטינקט אחד בסיסי מאד – הישרדות...

המחשבה בראש מפמפמת:

"לשרוד...לשרוד...לשרוד..."

ואז ספק ופחד עוצרים את הנשימה: "ואם לא!!!"

ידוע על תמותה באחוזים עצומים מהתרופה הזו...

המחלה לא מפחידה...

הטיפול מפחיד...

החיים בריצה סביב האדם היקר,

אך החיים בזחילה בכל דבר אחר, על אש קטנטנה,

שכמעט לא משאיר מקום לשמחה, לנשימה,

לא משאיר מקום לכלום...

אפשר להרגיש איך הכימותרפיה

חודרת למוח,

מצמצמת את התודעה,

משנה את האדם,

מוציאה ממנו קורבנות,

מפתחת תלות,

מאפשרת לו להאמין בגישה מצומצמת,

מורידה את התדר,

משנה את האישיות,

מביאה לרמות התמודדות שלא הכרת קודם.

"לעבור, לשרוד ,לסיים..." לחש בתוך הראש.

"לחיות, לשמוח, לפרוץ, להעיז, למרוד, לשנות..."

"לחיות... באמת לחיות... לא בזחילה..." צעקה מתוך הלב.

עוד טיפה... ועוד טיפה של נוזל מוזר... אדום או כחול...

כל כך רעיל, שאסור לגעת בו...

הורג את הסרטן...

הורג את החיים...

הורג את המשפחה...

ומרד! מרד! מרד! – אפשר אחרת!!!